ב"ה, ו חשון תשפ"ב
- שו"ע רבינו סימן שיח סעיף ו: הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו אסור לבריא משום מוקצה אפילו חלה מבעוד יום והיה כבר בדעתו וכו'.
- דיוק בדין זה, שאינו מוכן לבריא לאכול ממנו, אלא בשתי תנאים, שהפרי נגמר בישולו לפני שבת, והוא הוכן מאתמול (שחשב לקוצצו לחולה).
- מדוע בקציצת פרי צריך שיהא מוכן מאתמול, ואילו השוחט לחולה בשבת מותר לבריא אע"פ שלא היה מוכן מאתמול?
- במחובר שנתלש יש גזירת חכמים "פירות הנושרין" כלומר אסורין בהנאה בשבת – שמא יתלוש עוד פירות, ולכן הם מוקצה. כמבואר בשוע"ר סימנים שי [סעיף ג], שכה [סעיף ח].
- שו"ע רבינו שם שגם פירות שנכרי תלשם לעצמו בשבת, אע"פ שהיה חושב עליהם [הכינם] לקציצה מבעוד יום, בכלל גזירת פירות הנושרים – משום שבאו לישראל מאליהן.
- מדבריו יש ללמוד שבקציצת פרי לחולה בשבת, אם היה דעתו של ישראל על כך מאתמול אינו בכלל גזירת פירות הנושרין. אבל אם לא היה בדעתו מאמש, הוי באו מאליהן ואסורין לבריא משום מוקצה (גזירת פירות הנושרין).
- גזירת פירות הנושרין [שמא יעלה ויתלוש] דומה לגזירה שמא ירבה בבישול. מדוע אין בקציצת פרי – גזירה "שמא ירבה בשבילו" [או גזירת פירות הנושרין] כמו בבישול לחולה [אע"פ שהיה בדעתו מאתמול על כך]?
- קציצה ושחיטה אינן בכלל הגזירה "שמא ירבה" כי מלכתחילה מותר להרבות כאשר שוחט או קוצץ לחולה. כלומר, מותר לכתחילה לקצוץ דלעת גדולה יתר מהצריך, וכן לשחוט בהמה גדולה, ולכן אינם בכלל גזירה זו.
- מדין קציצת פרי נלמד גם לניצוד בשבת [כמבואר בשוע"ר שם ששוה לדין פירות הנושרין] בין בהמה או דג לחולה, שאם לא היה מוכן מאתמול, אסור לבריא לאכול מהנשאר משום מוקצה. אבל אם היה מוכן מאתמול מותר לבריא לאכול ממה שנשאר מהניצוד, ואין בזה גזירה שמא ירבה בשבילו. [וכל דין השוחט לחולה ששנינו בסי' שיח, בבהמה שתחת רשותו].
- בזה מדויק לשון חז"ל "גזירת פירות הנושרים [מאליהן]" (ולא "שמא יעלה ויתלוש" וכיו"ב), לעומת "גזירה שמא ירבה בשבילו".
