שוע"ר סימן שכ סעיף ח: פירות שאינן ראוים לאכילה .. ויש בזה משום מפרק .. וגם משום בורר .. ואפילו רוצה לאכול לאלתר, שלא התירו לברור .. אלא מפני שדרך אכילה .. אבל לסחוט ולאכול אינו דרך אכילה אלא דרך מלאכה.
נראה שיטת רבינו והמג"א (בסי' שיט ס"ק טז) דאין במלאכת מפרק וסוחט, ענין של מלאכת בורר כלל. כי ענין בורר הוא כאשר יש פסולת ואוכל מעורבים וקיימים, אבל סוחט דש ומפרק היינו כאשר במצב הראשון נעלם האוכל בתוך המקור [וגם אין פסולת כנגד האוכל – אלא רק מה שעתיד אחר הסחיטה להחשב הנשאר פסולת], ובמצב השני נתגלה האוכל לחוץ [ענין בריאת והמצאת דבר חדש] – ואין כאן ענין בורר, שהוא בין שני דברים העומדים לפניו. ולכן שני מלאכות הללו אינן יכולות להמצא באותה מציאות.
אלא שקשה למה הזכירו הראשונים (טור ר"ן ור"ת) ענין בורר בחולב העז בשבת וסחיטת הבוסר לאוכל, שהם מלאכות דש ומפרק. ונראה, בפירות שאינן ראויים לאכילה ובוסר, אינו מפרק גמור מה"ת, וכמו שביאר רבינו בסי' שה (סעיף כח) לענין חולב עז בשבת, דבאמת העז 'אוכל' מדאורייתא, ורק מדרבנן נחשב כפסולת כי אינו ראוי היום לשחיטה. ועל דרך זה פירות שאינם ראויים ובוסר, באמת שמם 'אוכל', ואין כאן המצאת דבר חדש בסחיטת המשקה מהם לתוך האוכל.
ולכן כתב רבינו "ויש בזה משום מפרק" ולא כתב "חייב", כי יש בזה משום מפרק רק מדרבנן. והטעם שיש בזה משום מפרק, כי יש בזה משום בורר. כלומר, גם בורר מה"ת אין כאן, דהרי הכל מין אחד ואין פסולת ואוכל מעורבים, אלא שבעיני אדם נראה כפסולת מה שאינו ראוי, ומה שעתיד לצאת ממנו נראה ונחשב כאוכל, ועל כן חשיב כבורר אוכל מפסולת. ומעתה נחשבו לשתי דברים נפרדים מדרבנן, הפסולת והאוכל, על כן יש בזה גם מפרק אוכל מתוך הפסולת הנדמית.
וזהו ביאור שיטת המג"א ורבינו למה אין במפרק וסוחט היתר צורך אכילה מיד, כדין בורר אוכל מפסולת לאכול לאלתר. כי הבורר הוא מצד שלוקח האוכל הקיים לפניו, וזה דרך אכילה. משא"כ בסוחט שצריך לייצר [להמציא] את האוכל, אי אפשר לומר שזה דרך אכילה [כאשר האוכל עדיין אינו נמצא], על כן אינו אלא דרך מלאכה.
אמנם דעת הפמ"ג שאפשר שיש במפרק וסוחט גם מלאכת בורר [ולא אצטריך מן התורה למלאכת מפרק (כי בלאו הכי בורר), אלא לאסור ע"מ לאכול לאלתר]. ונפקא מינה, דלפי הפמ"ג לא הותר לסחוט אשכול ענבים לקדרה, אלא ביד ולא בכלי, ורק לאכול מיד דוקא, כדין בורר אוכל מתוך הפסולת המבואר בסי' שיט. אמנם דעת רבינו (מג"א וט"ז) דמותר לסחוט אשכול לקדרה אף בכלי, ואף לאכול בו ביום (וכ"כ בדי השלחן), כי אין בזה פעולת בורר כלל.
- וקשה, שהרי מצינו בדברי רבינו במלאכת מפרק – היתר צורך אכילה. בסימן שיט סעיף ט, בדין מולל שבלים לפרק הגרעינים מתוכן שהוא אסור מטעם מפרק, וכתב: מולל בשינוי בראשי אצבעותיו, כיון שאינו מפרק אלא כלאחר יד כדי לאכול (לאלתר) מותר. וכן במוצץ פרי [שכ סעיף ב] הזכיר רבינו סברת קולא זו להתיר מציצה משום שהיא דרך אכילה. הרי שבמלאכת מפרק מסכים שיש היתר ע"מ לאכול, או משום שנחשב דרך אכילה.
- וגם צריך ביאור למה נסתפק רבינו במולל בשיעור היתר זמן אכילה, האם הוא לאלתר כבורר אוכל מתוך פסולת, או לא? שלכן העמיד (לאלתר) בסוגריים.
- ונראה דיש לבאר היתר מולל בשינוי הנ"ל, בב' אופנים. א) חכמים לא אסרו כלל במולל בכה"ג לצורך אכילה, ואפילו לאכול בו ביום מותר. ב) חכמים אסרו מלילה אפילו בשינוי, ורק ע"מ לאכול לאלתר לא אסרו כדין בורר אוכל מפסולת לאכול לאלתר.
- ואפשר שזה תלוי במחלוקת ט"ז ומג"א בסי' שכ לענין סחיטת בוסר, האם במפרק שייך היתר ע"מ לאכול לאלתר.
- לט"ז גם במלאכת מפרק יש היתר כאשר הוא דרך אכילה, וכמו שכתב לענין מציצת מיץ הפרי, שפשוט לט"ז שמותר כי הוא דרך אכילה. וכן בבוסר הט"ז מתיר לסחטו לתוך אוכל ע"מ לאכול לאלתר, כבורר אוכל מתוך הפסולת. משא"כ למג"א [כפי שנתבאר קודם, סוחט הבוסר] הוא דרך מלאכה, ולכן בנוגע למציצה כתב רק "שיש צד להקל", ואין זה סברא מוחלטת, כי אם מוצץ הוא סוג סוחט, אין היתר של דרך אכילה.
- ולכן [לפי המג"א] במולל [שהוא מאיסור מפרק ודש] אין היתר כדי לאכול לאלתר, [אע"פ שהמולל רק מפרק מדרבנן]. אלא צריך לומר, בדין דרבנן כזה כמו מולל חכמים לא גזרו כלל איסור במלילה בשינוי לצורך אכילה, וכמו"כ במציצת הפרי [אם האיסור רק מדרבנן], לא אסרו כלל מציצת המיץ [ולא שהתירו בגלל שהוא כדי לאכול לאלתר].
- ואפשר שזהו הטעם שכ' רבינו בסוגריים במולל (לאלתר) – כי אם נתפוס כשיטת הט"ז שיש במפרק ובורר היתר אכילה לאלתר, לא אסר [ר"ת] לסחוט הבוסר אלא לבו ביום, אבל לאכילה מיד מותר כדין בורר אוכל מתוך פסולת, וכמו כן היתר מלילה הנ"ל הוא רק לאכילה לאלתר (אבל לא התירו למלול לאכילה לבו ביום). אבל למג"א צ"ל שההיתר הוא אפילו לבו ביום, כי הוא היתר בעצם המלאכה, שחכמים התירו מלילה בשינוי לצורך אכילה, ולא בגלל שהוא דרך אכילה. ורבינו כתב סוגריים זה – כדי להחמיר כדעת הט"ז, ולא להתיר מלילה בשינוי (לבו ביום), אלא רק לצורך אכילה מיד (לאלתר).
- ולפי ביאור זה, עלה בידינו חידוש. אע"פ שרבינו תפס כשיטת המג"א בהגדרת סוחט ומפרק, ולכן בסחיטת פירות שאינם ראויים לאכילה לא התיר אפילו ע"מ לאכול לאלתר, כסברת מג"א ודלא כט"ז. מ"מ בדין סחיטת הבוסר לא פירש רבינו, האם האיסור הוא גם על מנת לאכול מיד (כסברת מג"א), משמע שהשאיר מקום לסברת הט"ז ועולת שבת – שמותר לסחוט הבוסר לתוך האוכל ע"מ לאכול מיד.
- ולכן רבינו חילק דינים הללו [פירות שאינם ראויים, בוסר] לשתי סעיפים, כי אין דינם שוה לגמרי. סעיף ח' פירות שאינם ראויים – לכל הדיעות אסור לסחטן לאוכל, ואפילו לאכול לאלתר. סעיף ט' בוסר – הביא חילוק דיעות [ר"י ור"ת] אי מותר לסחוט הבוסר לאוכל, ולא פירש איסור או היתר – על מנת לאכול לאלתר (כעין ספק הנ"ל במולל בראשי אצבעותיו).
- העולה מזה: נראה בדעת רבינו, דהיכא דיש איסור מפרק מדרבנן [סחיטת בוסר], ויש צד להקל [סברת רב יוסף בטור ושו"ע], אפשר להתחשב בסברת המקיל [הט"ז] על מנת לאכול לאלתר, כדין בורר אוכל מתוך פסולת.